תא 01785/98 (שלום חיפה) מרקיט מוצרי ייעול נגד T. NIYAZ BARTIK ואח'

פסק דין
 
בתחילת דבריי, אציין כי התיק נוהל בפני כב' השופט שאנן וכשפרש נתבקשתי ליתן פסק דין.    ולכן בפסיקתי להלן, אסתמך רק על הראיות והמסמכים שבתיק וכן על תצהיריהם של העדים אשר לא נחקרו.
 
זאת ועוד, עפ"י החלטת ביהמ"ש מיום 18.10.01, הצדדים הסמיכוהו ליתן פס"ד על דרך הפשרה (לאחר סיכומים) וזאת עפ"י הוראות סע' 79א' לחוק בתי המשפט.
 
המבוא:

בפני תובענה כספית לפיצוי התובעת על ידי הנתבעים בגין נזק ממוני שנגרם לטענתה כתוצאה מרשלנותם בעת שהובילו מטען מגנזיה מיוון לארץ.
 
התובעת - מרקיט מוצרי ייעול בע"מ הינה חברה העוסקת בין היתר ביבוא כימיקלים.
נתבע 1 - T. NIYAZ BARTIK - עוסק בשייט ובספנות והיה בעליה, מנהלה, מפעילה או החוכר של האוניה KAPTAN  BABA (להלן: "האוניה") (להלן: "הנתבע").
נתבעת 2 - י. כספי קווי מטען בע"מ - הינה חברה העוסקת בהובלת מטענים, שילוח מטענים וניהול כללי של אוניות מטעם בעלי האוניות (להלן: "הנתבעת").
 
ביום 29.2.00 התקבלה בקשה מאת התובעת למחוק את הנתבע מכתב התביעה והנתבע נמחק ביום 2.3.00. 
 
התובעת התקשרה בחוזה עם הנתבעת על מנת שזו תטפל בעבורה בכל הקשור עם סידורי העברת מטען מנמל מודניה שביוון לנמל חיפה שהכיל 234 שקים של מגנזיום קאוסטי                (CAUSTIC CALCINED MAGNESITIE)  (להלן: "המטען").
המטען הגיע ליעדו בנמל חיפה כאשר חלק מהשקים קרועים ותכולתם נשפכה, ומכאן התביעה.
 
התובעת העמידה את תביעתה על סכום של 133,941 ש"ח נכון ליום התביעה 7.9.98.ו
 
העובדות:

בחודש אוגוסט 1997 הועמס מטען של התובעת  על האוניה BABA KAPTIAN לפי שטר מטען נקי.
המטען הכיל 234 שקים גדולים של מגנזיום.
האוניה הגיעה לנמל בחיפה בחודש ספטמבר 1997.
כאשר נמסר המטען לרשותה של התובעת, נתגלו בו נזקי רטיבות ל-166 שקים.
התובעת טענה כי נזקים אלה נגרמו כתוצאה ממגע של המטען עם מים.
 
ביום 11.9.97 הוצא דו"ח מטעם "איחוד הנמל בע"מ", חברת פיקוח בנמל חיפה ובו נרשם כי החומר בשקים הינו חומר כימי צורב שהפריע לפעולת אנשי הנמל, נהגי משאיות וכל מי שבא עמו במגע (הדו"ח צורף לכתב ההגנה).
הנתבעת טענה כי קיימת סבירות שהפגיעה בשקים נוצרה כתוצאה מתגובה כימית של המטען עצמו  שהחלה עוד בטרם הועמס על גבי האוניה.
 
ביום 9.2.98 בדק השמאי מר חיים זידנברג ממשרד השמאים "נסטור מרין סורביי בע"מ" (מטעם התביעה) את הנזק שנגרם למטען והוא העריך את הנזק בסך 29,215.84$.
וכן הוצאות נוספות בסך 2,678$ (חוות דעת השמאי צורפה לכתב התביעה).

בתאריך 7.9.98 הוגשה תובענה זו, לפיצוי התובעת בגין נזקיה.
 
המחלוקת:

הצדדים חלוקים ביניהם לעניין תפקידה של הנתבעת, האם פעלה כ"ברוקרית" וסוכנת האוניה בנמל חיפה  בלבד ולכן אינה אחראית לגורל המטען, או שמא בהתקשרות עם התובעת התחייבה לדאוג לכך שהמטען יגיע לייעדו כשהוא תקין כפי שהיה בעת הגעתו לאוניה בנמל המוצא .ב
 
טענות הצדדים:

התובעת: לטענתה הנתבעת, התרשלה באמצעות מורשיה ו/או עובדיה ו/או משרתיה ו/או סוכניה, אשר לא שמרו על המטען או לא הובילו ו/או פרקו ו/או אחסנו את המטען כראוי, ולכן חבה היא כלפיה בשל אחריותה החוזית הישירה ו/או השילוחית למעשיהם ולמחדליהם.
 
עוד טוענת התובעת כי הנתבעת הפרה את חוזה ההובלה להעמיד לשירותיה אוניה כשרה להובלה, דבר הנמצא בתחום מומחיותה.
בתצהירי התובעת פורט כי סופקו לנתבעת כל הנתונים הרלוונטיים בכדי שזו תמצא אוניה ראויה עבור התובעת לשם הובלה תקינה של המטען.
 
בנוסף, טוענת התובעת כי הנתבעת בחרה אוניה של חברת ספנות לא אמינה עד כדי כך שלמרות מאמציה של התובעת, לא עלה בידה להמציא את כתב התביעה לנתבע (פרוטוקול 30.5.00) ולכן נאלצה למחקו מכתב התביעה.
 
התובעת בתובענתה טוענת לנזקים כספיים כתוצאה מנזקי הרטיבות שנגרמו למטען אשר לדעתה נגרם עת שהוטען ו/או הובל בים ו/או פורק ע"י מי מטעמה של הנתבעת.ב
 
התובעת מכמתת את נזקיה, על פי דו"ח השמאי מיום 9.2.98 (צורף לכתב התביעה), לסכומים הבאים:
 
1. שווי החומר שניזוק  - 68 שקים ניזוקים שנותרו על גבי האוניה = 19,772.72$.ו
2. סה"כ 10,000 ק"ג מהמטען שלא היה ניתן לשימוש עכב התקשות החומר 2,700$.נ
3. הוצאות  שונות - 30% מהסכומים המנויים בסע' 1 ו-2 לעיל - 6,742.12$.ב
4.הוצאות שכר עבודה לפועלים ועבודה נוספת בגין טיפול בשקים הרטובים לפי 25$   לשעה    1,250$.
המרת סכומים אלה לפי שער החליפין של 3.88 ש"ח ל-1$ ארה"ב (ביום התביעה), שווה לסך 118,203.59 ש"ח.
5. הוצאות למשאית - 5,000 ש"ח.
6. הוצאות דו"ח השמאי 1,755 ש"ח.
 
סה"כ התביעה בשקלים חדשים 124,958.58 ש"ח (ליום 7.9.98).
הנתבעת: טוענת שפעלה כברוקרית וסוכנת האוניה בלבד. כל תפקידה לטענתה, הסתכם בטיפול בזמן הגעת האוניה לנמל בו הוטען המטען וטיפול בפריקת האוניה בנמל חיפה.
מהודעת הפקס מיום 29.6.97 שנשלחה מטעם התובעת לנתבעת ניתן לדעת הנתבעת ללמוד שהיא נתבקשה לטפל עבור התובעת רק בקשר לייבוא המטען, נספח א' שצורף לתצהיר של מר שרגא צוריאל (מטעם הנתבעת).ב
 
הנתבעת מוסיפה כי אין ברשותה אוניות (סע' 2 לסיכומיה), וטוענת כי כל עבודות הטעינה והפריקה נעשות ע"י הנמל ובאחריות הנמל ומכחישה את עובדת היות המטען ברשותה, וכן מכחישה את טענת התובעת שהתרשלה בתפקידה כסוכנת, מאחר ולטענתה, המטען הוטען ע"י נציגי סוכני הספק היווני לאחר שבדקו את טיבה של האוניה והתאמתה להובלת המטען (סיכומי הנתבעת בסע' 4).
 
הנתבעת מכחישה כי הינה נמצאת בחזקת שומרת פיקדון (סע' 2ג' לכתב ההגנה), טענה אשר נזנחה על ידי התובעת בסיכומיה.
 
לטענת הנתבעת, חוזה ההובלה הינו שטר המטען בין הצדדים המצויינים בו והחתומים עליו והיא לא היתה בשום שלב צד למסמך זה, זה אותו מסמך שהתובעת טוענת כי הינו חוזה אחיד הכולל תנאים מקפחים ולכן אינו תקף.
 
הנתבעת מפנה לדו"ח חברת "איחוד הנמל בע"מ" שהינה חברת פיקוח בנמל, שבו נרשם ביום 11.9.97 כי החומר בשקים הינו חומר כימי צורב שפגע בעובדי הפריקה. עוד נרשם באותו דו"ח כי בדו"ח הפריקה שנעשה ביום 8.9.97 צויין נזק ל-68 שקים אשר הגיעו קרועים וניזוקים.
ולכן, היא מגיעה למסקנה מאותו דו"ח כי החורים בשקים נגרמו כתוצאה מתגובה כימית של החומר שהיה מצוי בהם ושוללת את מסקנות השמאי מטעם התובעת (מר חיים זיידנברג).
 
הנתבעת טוענת כי התובעת שלחה לה מסמך בפקס (ביום 8.9.97), בו נרשם כי היא מוותרת מרצונה החופשי על כל תביעה ו/או תלונה לגבי 68 השקים הניזוקים שנשארו ע"ג האוניה (המסמך צורף לכתב ההגנה), ולכן לטענתה, התביעה בגין שקים אלה מעידה על חוסר תום לב של התובעת ומהווה הפרה בוטה של התחייבותה כלפי הנתבעת. 
 
השאלות המרכזיות שבדיון:

על מי מוטל נטל ההוכחה, האם יש להפעיל במקרה דנן את הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", או שמא לפנינו מקרה של היפוך נטל ההוכחה?
מהי חובת הנתבעת כסוכנת האוניה, והאם היא חבה בפיצוי בגין נזקים שנגרמו למטען של התובעת?
ואם כן, מהו סכום הפיצוי בגין הנזקים?
 
הדיון המשפטי:

תחילה יש לקבוע על מי מהצדדים רובץ נטל ההוכחה להראות כי המטען נמסר שלם וללא נזק במקום טעינתו והגיע לנמל היעד כשהוא ניזוק.
ככלל, רובץ נטל הבאת הראיות בתחילתו של המשפט על מי שנושא בנטל השכנוע (פרופ' הרנון, דיני ראיות, חלק ראשון בעמ' 187). תובע המבקש סעד נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה - היינו אותן עובדות בהן מתנה הדין המהותי את מתן מבוקשו - "המוציא מחברו עליו הראיה" (ראה ספרו של הרנון בעמ' 200).
מהלכה זו עולה כי על "מרקיט" התובעת להראות ע"י עדויות וראיות, שהמטען נמסר לנתבעת כשהוא שלם ובלתי פגום. אם תוכיח זאת התובעת, יעבור נטל ההוכחה לנתבעת "כספי" להראות שהמטען היה תקין כשפורק ונמסר לרשות הנמל במצב תקין.

בעניין זה ראוי להכריע בשאלה האם שטר מטען נקי מהווה ראיה לכאורה לתקינות המטען?
 
בע"א 603/83, צים נ' אדרס חומרי בנין, פ"ד מ(3) 365 בעמ' 371, נקבע כי על פי כללי האג בנוגע לשטרי מטען, שטר המטען מהווה ראיה לכאורה (הניתנת לסתירה) לקבלת הנכסים ע"י המוביל בכמות או במשקל המצוינים בו.
מהאמור בסעיף 3(3) לכללי האג, עולה כי על שטר המטען לכלול פרטים שעל פיהם המחזיקים בו יידעו מהו המטען המובל מבחינת כמות, משקל, טיב וכו'. ניתן גם להתעלם מחלק מהפרטים ולא לציינם כלל, אם אין בידי המוביל מידע מספיק לאמת פרטים אלה ואז לגבי פרטים שלא צוינו בשטר המטען, לא ישמש שטר המטען ראיה כלשהי (ראה עניין צים נ' אדרס בעמ' 373-372).
 
עיון בשטר המטען בדיון זה מעלה את הנתונים הבאים:
מצוינת בו הכמות - 234 שקים גדולים.ו
סוג המטען - CAUSTIC CALCINED MAGNESITIE .
בנוסף לנתונים אלה, כתוב בשטר המטען: SHIPPERS LOAD SIOWAGE AND COUNT.
 
יתכן מצב בו קיימים שקים פגומים שאינם יכולים להראות לעיניו של המוביל בשל הימצאותם הפיזית בין שקים רבים אחרים שמונעים אפשרות כזו. לעומת זאת, יתכן מצב בו פגמים חיצוניים נראים על פני השקים, כמו אריזה מפורקת ורטובה.ו
למעשה, הוכיחה התובעת בראיותיה שהמטען הוטען על האוניה כשהוא שלם וללא פגם. התובעת הביאה כראיה שטר מטען נקי, ניתן להניח שהמוביל היה שם לב לעשרות שקי ענק קרועים, וכמויות רבות של חומר שנשפך מהם, אם היו כאלה כאשר המטען הוטען על האוניה, המוביל היה מודיע על כך לספק או לסוכן ובוודאי שלא היה מוציא שטר מטען נקי.
לכן, לדעתי משלא ראה המוביל מטען ניזוק, יש להניח כי המטען היה שלם בעת שהוטען לאוניה ובמקרה זה שטר המטען יכול להעיד במקרה שלפנינו על העובדה שהיה "נקי".
 
התובעת מביאה ראיה נוספת, שהנזק למטען נגרם כתוצאה מרטיבות בתאי האוניה שבהם אוחסנו השקים, רטיבות אשר גרמה לחורים בשקים במיוחד בתחתית וזה באמצעות חוות דעת של השמאי חיים זיידנברג (עמ' 3 לחוות דעתו של השמאי).
התובעת מביאה כראיה נוספת גם את דו"ח המוכנות מיום 24.8.97 (צורף לכתב התביעה) אשר ציין כי תאי האוניה נמצאו כשהם רטובים וניתנה הוראה לייבשם ורק לאחר מכן הוטענה בהם הסחורה.
לכן, לא נראה כדבר חריג המקרה שתאי האוניה הוצפו במהלך ההפלגה בשנית.
 
לעומת זאת, הנתבעת מביאה כראיה את דו"ח חברת "איחוד הנמל בע"מ", אשר ציין את הנזק שנגרם לשקים והוסיף כי:
"המטען היה חומר צורב אשר הפריע לפעולות אנשי הנמל, נהגי משאיות וכל מי שבא איתו במגע".
 
ולטענתה, החומר הכימי שבמטען הוא שגרם להיווצרות החורים. מסקנה זו של הנתבעת כפי שנאמרה על ידה כי: 
"עפ"י צורת החורים והרכבו של החומר והעובדה ששקים רבים במיקום שונה על גבי האוניה נפגעו, קיימת סבירות שהפגיעה בשקים נוצרה מתגובה כימית של החומר המסוכן  שהחלה עוד בטרם ההעמסה" (סע' 3ג' לכתב ההגנה). 
 
טענה זו נדחית על ידי ובמיוחד כי לא הובאה כל חוות דעת מומחה אשר תאשש ו/או תאשר מסקנה זו.
 
מכאן לשיטתי, אני מקבלת את טענת התובעת כי השקים ניזוקו כתוצאה מרטיבות בתאי האוניה במהלך ההובלה.
 
חיזוק לכך ניתן למצוא בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), כרך21, עמ' 12800:
 
"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".
 
וכפי שנקבע בע"א 206/89, חמוטל רז נ' בי"ח אלישע בע"מ, תקדין עליון 93(3) 384:
 
"שלושת יסודותיו של הכלל, הם:
(א) לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה יכולת לדעת, בעת האירוע, מה היו למעשה הסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק;
(ב) הנזק נגרם על ידי נכס אשר לנתבע היתה שליטה מלאה;
(ג) נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט בזהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהנתבע לא נקט בזהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה".
 
לכן, מאחר ולתובעים לא היתה אפשרות לדעת את הסיבות אשר גרמו לנזקים, ומכיוון שהנזקים נגרמו למטען כאשר הוא היה בשליטת הנתבעת (באמצעות הנתבע), והמאורע שגרם לנזק מתיישב יותר עם הנחת קיומה של רשלנות מצד הנתבעת מאשר עם חוסר רשלנות כזו או חוסר זהירות, נטל הראייה מוטל על הנתבעת להראות שלא היתה מצידה התרשלות שגרמה לנזק.
ומשלא עמדה בנטל זה, תישא היא באחריות לנזק (ע"א 377/85, רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות, מב(1) 153).
 
על פי תנאי שטר המטען המופיעים בצידו האחורי של השטר ועל פי כללי האג, החלים על ההובלה הימית מכוח שטר המטען ומכוח פקודת הובלת טובין בים (דינים, כרך 8, עמ' 4431), הרי שעם הוצאת שטר מטען נקי, התחייב המוביל הימי להמציא את המטען למקבליו כשהוא במצב שלם, טוב ותקין ועליו אף הנטל להוכיח זאת.
 
נכון שהצדדים החתומים על שטר המטען הם המחוייבים לפיו באחריות חוזית והנתבעת אינה חתומה על שטר המטען אלא הנתבע אשר הנתבעת בחרה בו להיות המוביל הימי מטעמה, עבור "מרקיט" שהיתה שולחתה לשם כך, ולכן אין היא מחוייבת "חוזית" כלפי התובעת אלא תהיה אחראית כשלוחתה באחריות שילוחית.
 
בע"א 3248/91, אסתר בן ארי (ויניגר) נ' בוארון יצחק בע"מ, מט(1) 870, צויין כי סע' 3(א) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק השליחות") קובע את הדרכים שבהם נוצרת השליחות וכך נאמר בו:
 
"השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה מאת השולח לצד שלישי, או ע"י התנהגות השולח כלפי אחד מהם".
 
מסעיף זה עולה כי ישנן שתי דרכים ליצירת השליחות:
 
"(א) הבעת רצון של השולח כלפי השלוח, אם בכתב ואם בע"פ.
  (ב) הבאת רצון השולח כלפי הצד השלישי, אם בהודעה ואם ע"י התנהגות השליחות היא תולדה של רצונו של השולח, המתגשם באחת מן הדרכים האמורות, ואין הוא - ככל שהיא ע"י החוק - תוצאה של סטטוס כלשהו או נוצרת מכח הדין" (ע"א 409/79, ציונה טירר נ' גיאורה רג'ואן, לה(1) 458).
 
חוק השליחות סע' 1(א):
 
"שליחות היא ייפוי כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי".
 
הביטוי "פעולה משפטית" שבסע' 1(א) לחוק השליחות אוצר בתוכו גם פעולות אשר אופיין טכני לכאורה, אך תוצאתן הטבעית הינה שינוי במעמד המשפטי של השולח כלפי צד שלישי (פרופ' א' ברק "חוק השליחות תשכ"ה-1965", בעמ' 76-77).
 
במקרה שלפנינו, "כספי" מונתה לשמש שלוחתה של "מרקיט" לצורך קשירת חוזה ההובלה בין מרקיט ובין חברת הספנות אשר ביצעה את ההובלה בפועל (ראה מכתבו של מר פייפל למר צוריאל מיום 29.6.97 המצורף לתצהירו של מר שרגא צוריאל ומסומן באות "א").כאשר טיב המטען ואופיו וסוג האוניה הנדרשת להובלתו היה נהיר וברור לה.
 
כאשר השלוח משתייך  למקצוע שביחס אליו נקבעת רמת זהירות, עליו לנקוט בהתאם לאותו הסטנדרט.
 
הנתבעת הינה "חברה העוסקת בהובלת מטענים ו/או שילוח מטענים ו/או ניהול כללי של אניות מטעם בעלי אוניות" (סעיף 4 לתצהירו של מר שרגא צוריאל).
בוודאי שהנתבעת אינה יכולה להיות אחראית לטיבו של המטען המועבר, הרי האחריות לאיכות המטען מוטלת ללא כל ספק על ספק המטען ואין ברשותה המומחיות לבדוק את איכותו. אך לא כך כאשר מדובר על שלמות המטען בהעברתו מיעד ליעד, שכן אם השקים היו מוטענים לאוניה כשהם קרועים, בוודאי שהדבר לא היה נעלם מעיניו של רב חובל האוניה, או מהעוסקים בדבר באוניה.
לכן, קרוב לוודאי כי המטען היה שלם בעת הטענתו לאוניה והנזקים נגרמו כתוצאה מרטיבות במהלך ההפלגה. 
 
הנתבעת, חברה שבתחום מומחיותה עוסקת בהובלת מטענים מכל מיני סוגים, ידעה כי המדובר במטען הרגיש לרטיבות, והיתה צריכה להביא בסדר העדיפות את העובדה הזו ולחפש אוניה המתאימה לדרישה זו (תצהירה של איריס פז סע' 5). הנתבעת אינה יכולה להסיר מעל כתפיה את האחריות לבדוק טרם ההטענה את "מוכנותה" של האוניה למטען מסוג זה, מה גם שבטרם הועלה המטען לאוניה נמצאה שם רטיבות והיה צורך ליבשה ואין זה מתפקידו של ספק הסחורה לבדוק  את כשירותה של האוניה להעברת המטען.
 
הסעד שמגיע לניזוק עפ"י חוק השליחות מצוי בסע' 9(א) לחוק:
 
 "הפר השלוח אחת החובות המוטלות עליו לפי סעיף 8, זכאי השולח לתרופות הניתנות בשל הפרת חוזה".
 
הנתבעת אכן הפרה את חובותיה כשלוחתה של התובעת , ולכן זכאית התובעת לתרופות הניתנות בשל הפרת חוזה.
 
הרחבת החזית:

הנתבעת בטענותיה התנגדה להרחבת החזית על ידי התובעת, בכך שזו הוסיפה בסיכומיה עילות נוספות מעבר לעילות בכתב התביעה.
 
להלן אסקור בקצרה את טענותיה של הנתבעת לעניין הרחבת החזית (מתוך סיכומי הנתבעת) ואתייחס אליהן:
 
1. מינוי אוניה שאינה כשירה - התובעת, בסעיף 6.3 לכתב התביעה העלתה טענה זו ולכן אין טענה זו מהווה הרחבת חזית.
 
2. אי מתן הודעה לתובעת כי קיימת בעיית רטיבות באוניה - טענה זו מהווה הרחבת חזית ולכן לא אתייחס אליה.
 
3. חובת נאמנות ו/או זהירות - טענה זו מוזכרת בסעיף 5.2 לכתב התביעה - אינה מהווה הרחבת חזית.
 
4. היותה של הנתבעת שלוחה של התובעת - לפי רוח הדברים, הנתבעת היוותה למעשה שלוחתה של התובעת, למרות שניסתה לצמצם את מעמדה וכינתה עצמה רק "סוכנת" או "ברוקרית".
לשיטתי, הנתבעת שימשה כשלוחה של התובעת לכל דבר ועניין למרות כותרת ה"סוכנת" ולכן אין מדובר במקרה דנן בהרחבת חזית.
דין דומה יחול לעניין הפרת חובת הנאמנות כשלוח, וכפועל יוצא, אי הצגת אפשרות "מעצר" האוניה, הינו הפרת חובת הגילוי של הנתבעת כשלוחתה של התובעת.
 
5. לעניין מכתב הויתור - (מצורף לכתב ההגנה), טענה זו אינה מהווה הרחבת חזית משום שהנתבעת בעצמה העלתה את נושא כתב הויתור (סע' 3ג' לכתב ההגנה):
 
"התובעת שלחה לנתבעת 2 מסמך פקסמיליה ובו מוותרת התובעת מרצונה החופשי על כל תביעה ו/או תלונה שתהיינה לה לגבי 68 השקים הניזוקים שנשארו על גבי האוניה".
 
התובעת חברת מרקיט מוצרי ייעול בע"מ הינה חברה העוסקת בין היתר ביבוא כימיקלים (סע' 1 לכתב התביעה).
חתימת התובעת על מכתב הויתור נעשה מרצונה החופשי וכנראה מנסיונה בתחום, ובכדי להימנע מהוצאות נוספות ובשל שיקול כלכלי גרידא שיחררה התובעת את האוניה וויתרה על 68 השקים. 
לא מקובלת עלי טענתה שחתימתה נעשתה מתוך "כפייה ותחת איום מפתיע" (סע' 97 לסיכומי התביעה), ואני דוחה אותה.
 
מר פייפל (מטעם התובעת), מייבא כימיקלים שונים (כאמור בתצהירו), בקיא ברזי התחום בו הוא עוסק ובוודאי מכיר את הסיטואציות השונות שקורות בזמן הובלות ימיות ולכן טרם חתימתו על כתב הויתור יכל היה מר פייפל גם להיוועץ עם מומחה בנושא או לחילופין לשאול את מר צוריאל (מטעם הנתבעת) מהן ההשלכות של חתימתו על המכתב. 
עם חתימתה של התובעת על כתב הויתור על 68 שקים שנשארו באוניה, בזה ויתרה למעשה על זכאותה לתבוע פיצוי בגינם.
ולכן אני דוחה את תביעתה בגין אותם שקים.
           
6. לגבי עילות התביעה הנוספות שמעלה התובעת בסיכומיה, כפייה והטעייה, לשיטתי אין מקומן בפסק הדין בשל היותן הרחבת חזית. 
 
אציין בהערה כי בהובלה ימית של מטען נהוג, רצוי וראוי לבטחו.
 
לכן, לאור כל האמור לעיל ובהתחשב בעובדה שפסק הדין פירט יתר על המידה את נימוקיו (המדובר בפסק הדין לפי סע' 79א' לחוק בתי המשפט), אני קובעת כי סך כל הפיצויים שתשלם הנתבעת לתובעת בגין הנזקים שנגרמו לה בעת ההובלה הימית וזאת עפ"י דו"ח השמאי מטעם התובעת הינם כדלקמן:
2,700$ - עבור 10,000 ק"ג מהמטען שלא ניתן לשימוש עקב התקשות החומר.
1,050$ - עבור הוצאות שונות לגבי 10,000 הק"ג.
1,250$ - הוצאות שכ"ע לפועלים.
1,428$ - הוצאות עבור משאית ואקום.
סה"כ   - 6,428$, 27,700 ש"ח בצירוף הוצאות בגין דו"ח שמאי.
 
לסכום זה יש להוסיף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 4,300 ש"ח.
 
סה"כ תשלם הנתבעת לתובעת סך של 32,000 ש"ח, כאשר סכום זה צמוד ונושא ריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.
 
הנתבעת תשלם לתובעת את הסכום הנ"ל תוך 30 יום מהיום.
 
למזכירות: יש לשלוח העתק פסק דין זה לב"כ הצדדים.
 
ניתן היום י"ז בסיון, תשס"ד (6 ביוני 2004).
 
ניצה שרון, שופטת