פסק דין 1. מכולות הנפרקות בנמלי ישראל מחוייבות בתשלום אגרות רציף על פי תקנות הנמלים, תשל"א-1971 (להלן: "תקנות הנמלים"). שיעור האגרות נקבע על פי סיווגם ויעדם של המטענים בהתאם להגדרות הקבועות בתקנות הנ"ל. מטען שהוגדר כ"מטען בשיטעון" מחוייב בשיעור מופחת של האגרה. מהו מטען בשיטעון?…
פסק דין
1. מכולות הנפרקות בנמלי ישראל מחוייבות בתשלום אגרות רציף על פי תקנות הנמלים,
תשל"א-1971 (להלן: "תקנות הנמלים"). שיעור האגרות נקבע על פי סיווגם ויעדם של המטענים בהתאם להגדרות הקבועות בתקנות הנ"ל. מטען שהוגדר כ"מטען בשיטעון" מחוייב בשיעור מופחת של האגרה. מהו מטען בשיטעון?
"שיטעון" הוגדר בתקנה 1 לתקנות הנמלים:
" שיטעון Transhipment: העברת מטענים מאניה לאניה בנמל אחד"
השיעור המופחת של אגרות הרציף החלות על "מטען בשטעון" פורטו בתקנה 236 (א) לתקנות הנמלים.
מהו מטען בשיטעון לצורך החלת התעריף המופחת? תשובה לכך נמצאת בתקנה 236 (ג) הקובעת:
" בתקנה זו – "שטעון" ו"שטעון בין נמלי" – כמשמעותם בתקנה 1 ובלבד שהמטענים הוצהרו כמטענים בשטעון או בשיטעון בין נמלי לפני פריקתם, הוכרו ככאלה בידי רשויות המכס, ולא נארזו מחדש בנמל".
2. הצדדים בתביעה זו חלוקים בדעתם לגבי פרשנותה של תקנה 236 (ג) הנ"ל, וליתר דיוק, לעניין חובת ההצהרה הגלומה בה, כאשר השאלה העומדת על הפרק היא למי מופנית חובת מסירת ההצהרה אודות היות המטען "מטען בשטעון" קודם פריקתו, לרשויות המכס או לנתבעת ( להלן "רשות הנמלים או הנמל ), והאם הצהרה שנמסרה לרשויות המכס עונה על דרישת התקנה הנ"ל?
3. לשם הבהרת העניין, אפרט להלן את עובדות המקרה.
ביום 22.4.99 פקדה נמל חיפה האניה " ZIM USA " ( להלן "האניה" ) כשעל סיפונה, בין היתר, ארבע מכולות. המכולות לא היו מיועדות ליבוא לישראל אלא לשיטעון בתחומי נמל חיפה לנמל ביירות, דרך לימסול. במצהר המקורי של האניה שהועבר במדיה מגנטית הן לנמל והן לבית המכס, צויין כי המדובר במכולות ליבוא ( לפי קוד 03 ) ולא לשיטעון ( לפי קוד 21 ).
4. באותו יום נשלחה לבית המכס בחיפה, על ידי סוכני האניה חב' מ. דיזנגוף ושות' בע"מ, בקשה לתיקון מצהר האניה על ידי שינוי יעוד המכולות לשיטעון ( נספח א' לכתב התביעה). ביום 5.5.99 נמסרה לנמל בקשת תיקון נוספת לעניין ארץ היעד ( נספח א' לכתב ההגנה ).
ביום 23.4.99 נפרקו המכולות מן האניה ואוחסנו בתחומי נמל חיפה. ביום 6.5.99 הועמסו על סיפון אניה אשר הפליגה באותו היום לנמל לימסול. בכל אותה תקופה, עמדו המכולות כשהן סגורות, ולא נארזו מחדש ולא הוצאו מתחום הנמל.
5. ביום 31.5.99 נתקבל לידי התובעת חשבון דמי נמל בסך כולל של 22,703 ₪ בגין פריקת, אחסנת וטעינת המכולות בתחומי נמל חיפה. החשבון התבסס על הגדרת המטען כ"מטען יבוא מיוצא לחו"ל" המחוייב באגרת רציף העולה על התעריף המופחת.
6. התובעת שילמה את הסכום תחת מחאה, והיא עותרת בתביעה זו לחייב את הנתבעת להשיב לה את ההפרש שנגבה ממנה שלא כדין לטענתה. לשיטתה, משמסרה לבית המכס את ההצהרה על היות המטען "מטען בשיטעון", לפני פריקתו, מילאה היא אחרי חובת ההצהרה שבתקנה 236 (ג), על כן יש להכיר במטענה כמטען בשיטעון ולחייבו בתשלום מופחת.
7. הנתבעת טענה לעומתה כי חובת ההצהרה שבתקנה הנ"ל מופנית אליה, וככל שההצהרה לא נמסרה לידיה על ידי התובעת לפני פריקת המטען, אין בסיס להכיר במטען כמטען בשיטעון.
8. דיון:
אין חולק כי המחוקק סתם ולא פירש מיהו הנמען אליו יש להפנות את ההצהרה על פי תקנה 236 (ג). על כן, תבחן כוונת המחוקק על פי התכלית וההגיון העומדים בבסיס התקנה.
זה המקום לציין כי התובעת ביססה את טיעוניה על שני מישורים חלופיים. האחד, שלשון התקנה אינה מפרשת את זהות הנמען כאמור וכי מסירת ההצהרה לבית המכס עומדת בקנה אחד עם תכליתה של התקנה. השני, על קיום חזקה ולפיה מסירת מצהרים למכס כמוהה כמסירתם לנמל, בהתבסס על נוהג הקיים בנמל חיפה לפיו מצהרים ובקשות תיקון למיניהם, נמסרים כעניין שבשגרה לבית המכס, אשר בתורו אמון על העברת עותקים מהם לנמל.
9. לצערי, אין בידי לקבל את טיעוניה הנ"ל של התובעת.
אתחיל מהקל אל הכבד – מי שטוען לקיומו של נוהג עליו הראיה, ומשבחרה התובעת לא להעיד עדים מטעמה ולבסס את טענתה בהקשר זה, מאבדת טענה זו ממשמעותה ומשקלה. יתרה מכך, הוכח כי המצהר המקורי של האוניה נמסר על ידי התובעת הן למכס והן לנמל באמצעות מדיה מגנטית, דבר שאינו עומד בקנה אחד עם קיומו של הנוהג הנטען. עוד הוכח כי בקשת התיקון השניה של המיצהר מיום 5.5.99, אף היא נמסרה על ידי התובעת הן לנמל והן למכס.
זאת ועוד, עיון במכתבה של חב' דיזנגוף מיום 9.9.99 המופנה לנתבעת, ואשר צויין בו כי התובעת "הורתה לדיזנגוף, כנהוג וכמקובל בתוקף תפקידה כסוכנת האניה, להעביר את פרטי המשלוח לגורמים המעורבים, דהיינו למכס ולנמל", אף הוא אינו תומך בטענתה הנ"ל של התובעת.
אשר על כן לא השתכנעתי בקיום הנוהג הנטען על ידי התובעת.ב
אמנם הוצהר על ידי עדי הנתבעת כי לעיתים סומכים סוכני האניות על חילופי הדואר בנמל, אולם מקובלים עלי בהקשר זה דבריו של מר שלמה לוי, מנהל מרכז מידע במחלקת מכולות ואחסנה, לפיהם אמר:
" אכן ידוע לי כי סוכנים נוהגים לעיתים לסמוך על חילופי הדואר , נוהג כזה אין בו כדי לפטור מהגשת מצהר האניה לנמל, כפי שנקבע בהוראות הדין. ובוודאי שלא ניתן לכפות על הנמל להפוך את בית המכס כמען מורשה של הנמל. מי שעושה זאת עושה זאת על אחריותו." ( סעיף 4.1 לתצהירו )
10.ומכאן לתכלית התקנה.
המחוקק ראה להטיל חובה להגשת מיצהר על המטען בפני שני גופים שיש להם זיקה לעניין, והם רשות הנמלים ורשויות המכס. החובה כלפי הנמל עוגנה בתקנה 51 (א) לתקנות הנמלים הקובעת:
(א) לפחות 36 שעות לפני הגיע כלי שיט לנמל ימציא בעליו למנהל הנמל –
(1) העתק של מיצהר היבוא של המטען המציין, בין היתר, את המידות, המשקלות וסוגי האריזה של המטען שלפיהם חושבו דמי הובלה ............ "
החובה כלפי המכס עוגנה בסעיף 53 (א) לפקודת המכס הקובעת:
"(א) אניה שבאה מחוץ-לארץ חייב הקברניט או עובד-אניה אחראי שהקברניט מילא ידו או בעל האניה
(1) להגיש עד עשרים וארבע שעות לפני בואה של אניה לנמל, תסקיר על האניה ועל מטענה על ידי מסירת מצהר-כניסה לגובה המכס על הטובין הנמצאים בה......"
עינינו רואות שהמחוקק בחר להטיל חובת הגשת מיצהר בשני חיקוקים נפרדים, בהתייחס לתכלית העומדת בבסיס אותו חיקוק והשיקולים המנחים אותם גופים אליהם מופנית ההצהרה, כי הרי שיקולי רשויות המכס ותכלית דיני המכס שונים הם מהשיקולים של רשויות הנמל, ואת הדרישות שבתקנות הנמלים יש לפרש לפי תכלית אותן תקנות ולא לפי תכליתם של דיני המכס. על כן יש לבחון את משמעות התקנה נשוא דיוננו בהקשר לאותו חיקוק שבו היא מופיעה.
11. חובת ההצהרה על סיווג יעודו של מטען דרושה היא, בין היתר ובעיקר, לצורך היערכות תיפעולית של הנמל אליו מגיע המטען, היערכות המתבטאת בין היתר בהקצאת רציף, הקצאת צוותי עבודה, ציוד, שטח אחסון וכו'. מכאן נובע ההבדל בין הזמן שהוקצב לרשויות הנמל לשם היערכות – 36 שעות – לעומת הזמן שהוקצב לרשויות המכס – 24 שעות – על פי החוק.
12. תקנה 236 (ג) מופיעה תחת הפרק אגרות רציף שבתקנות הנמלים, ותכליתה היא להגדיר מטענים לצורך קביעת אגרות הרציף החלה עליהם, קביעה הנעשית על ידי מנהל הנמל. על כן הגיונו של דבר הוא שהצהרה על סוג המטען, שיש לו השלכה על ההיערכות התפעולית של הנמל וכיוצא מזה על קביעת אגרת הרציף, תימסר היא לרשויות הנמל, אחרת מה למסירת הצהרה לרשויות המכס על היות המטען בשיטעון או במצב אחר לעניין קביעת אגרת הרציף?
13. יתרה מכך, בתקנה 236 (ג) הנ"ל בחר המחוקק בביטוי "הוצהר". חובת ההצהרה על מטען עוגנה כאמור בתקנה 51 לתקנות הנמלים, והיא מופנית אל מנהל הנמל כאמור. על כן יש לפרש ביטוי זה שבתקנה, על רקע דבר החקיקה שהוא שייך לו. רצה המחוקק לייחד מסירת ההצהרה הנ"ל לידי רשויות המכס, יכל לעשות זאת במפורש, וזאת לאור העובדה כי קיימות שתי מערכות כלפיהן מופנית חובת ההצהרה כאמור בסעיף 10 לעיל. משבחר לא לעשות כן, תתפרש חובת ההצהרה הנ"ל בזיקה לאותו מערך חקיקה בה היא מופיעה המסדירה מסירת ההצהרה לרשויות הנמל.
נוסף על כך, ההפרדה בין שתי הפסקאות שבתקנה, והשימוש במילה "הכרה" במקום "הצהרה" ככל שהדבר מתייחס לרשויות המכס, מצביע על כי המחוקק לא ראה צורך בהצהרה בפני רשויות המכס על היות המטען כמטען בשיטעון לפני פריקתו, והגיונו של דבר הוא לצידו.
14. אוסיף עוד, כי גם התנהלותה של התובעת יש בה כדי להצביע על מודעותה לקיום חובת דיווח לרשויות הנמל להבדיל מרשויות המכס. המיצהר המקורי של יבוא המטען נמסר על ידה לנמל. מנהל הנמל נכלל על ידה כנמען בבקשה לתיקון המצהר. הבקשה השניה של תיקון המיצהר נמסרה על ידה לנמל. כל אלה מעידים כי התובעת אף היא ראתה ברשויות הנמלים, הנמענת הנכונה להמצאת ההצהרות של יבוא המטען.
15. לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי חובת ההצהרה הגלומה בתקנה 236 (ג) בדבר היות המטען כ"מטען בשיטעון" לפני פריקתו, מופנית היא לרשויות הנמל, ומשלא נמסרה ההצהרה הנ"ל על ידי התובעת לנתבעת כאמור, אין בסיס להכיר במטענה כ"מטען בשיטעון", על כן דין התביעה בהקשר זה להדחות.
16.התובעת טענה עוד כי לא הוכח שנעשה כל טיפול או היערכות מיוחדת למטען על ידי הנתבעת, ולכן גם מסיבה זו דין התביעה להתקבל. אינני יכולה לקבל טיעון זה מהנימוקים שפורטו בסיכומי הנתבעת ( עמ' 12 ו-13 ).
17.התביעה מתייחסת בין היתר גם לגביית אגרות הסבלות והאחסנה. בשל השווי הנמוך של אגרות אלה, אייחד להם דיון קצר.
לעניין אגרת הסבלות – הגדרת "מטען בשיטעון"לצורך קביעת אגרת הסבלות שונה היא מהגדרתו לעניין אגרות רציף. הדבר מתבטא בסעיף 221 (א) לתקנות הנמלים. הואיל ואין חולק כי המטען הוכר כמטען בשיטעון על ידי רשויות המכס, ולאור ההגדרה שבסעיף קטן (3) לאותה תקנה, הנני מוצאת לנכון לקבל את התביעה בהקשר זה ולחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 622 ₪.
לעניין אגרת האחסנה - הואיל ואין הגדרה של "מטען בשיטעון" בתקנות המתייחסות לקביעת אגרת אחסנה, אקבל את החישוב המפורט בסעיף 74.6 לסיכומי התובעת, על כן על הנתבעת לשלם לה את ההפרש בסך של 454 ₪.
18.לאור כל האמור לעיל, הנני מחליטה לקבל את התביעה באופן חלקי ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 1,076 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28.3.00 ועד התשלום המלא בפועל.
הואיל והתביעה נדחתה בחקלה הגדול, הנני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
ניתן היום ט"ז בשבט, תשס"ה (26 בינואר 2005) בהעדר הצדדים.
המזכירות תדאג לשלוח פסק דין זה לב"כ הצדדים.
כ. ג'דעון, שופטת
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה