תא 000046/03 (בית דין לענייני ימאות) כונסי הנכסים של האנייה ALBATROS 1 נגד י. כספי קווי מטען ואח'

החלטה

1. ביום 19.8.03 ניתן על ידי בית משפט זה (כב' השופט ע. גרשון) צו למעצרה של האנייה ALBATROS 1 M/V (להלן: "האנייה"). הצו ניתן לבקשת אנשי צוות האנייה. חשוב להזכיר כי עוד טרם מתן צו המעצר נתפסה האנייה על ידי רשות המכס מכוח סעיף 203 לפקודת המכס (נוסח חדש).
 
2. האנייה לא הגישה כל תזכורת רישום הופעה וביום 30.12.03 מיניתי את עו"ד גלסברג ככונס נכסים זמני של האנייה (בש"א 232/03). מאוחר יותר, ולבקשת המכס, מונה עו"ד פישר ככונס נכסים נוסף (בש"א 52/04, החלטה מיום 20.1.04).
 
 
חברת י. כספי קווי מטען בע"מ (להלן: "כספי"), אשר על פי הנטען שימשה כסוכנת של האנייה, הגישה ביום 28.1.04 הודעה על התנגדות לשיחרור “NOTICE FOR CAVAT RELEASE  “ בהודעה נטען כי כספי הינה בעלת חוב של האנייה הואיל ושילמה חוב של האנייה לרשות הנמלים והרכבות על פי דרישה מיום 20.1.04.
 
4. על פי בקשת כונסי הנכסים נקבע דיון למכירת האנייה (בש"א 232/03) לקראת מועד המכירה התברר לכונסי הנכסים כי מסמכי הרישום של האנייה (להלן: "המסמכים") מצויים בידי כספי. דרישותיהם של כונסי הנכסים לקבלת המסמכים מכספי לא נענו ולכן הגישו כונסי הנכסים בקשה למתן הוראות לכספי למסירת המסמכים לכונסים (בש"א 59/04). יצויין כי בתשובה לדרישת הכונסים לקבלת המסמכים הודיעה כספי, באמצעות בא כוחה, עו"ד ד. סלע, כי קיים חוב של האנייה לרשות הנמלים. כן נטען כי לכספי זכות עיכבון על המסמכים עד לתשלום שכרה של כספי בסך השווה ל-13,365 $. נזכיר כי בהודעה על התנגדות לשיחרור כלל לא נזכר חוב השכר לכספי.
 
5. בתגובה שהגישה כספי לבקשה למתן הוראות טענה כספי טענות שונות וביניהן העדר סמכות. לגופם של דברים טענה כספי כי הינה זכאית לתשלום שכר כסוכנת האנייה וכי החוב שחייבת לה האנייה הינו 16,058 $ (סעיף 22 לתגובה). סכום זה אינו כולל את יתרת החוב לרשות הנמלים. כספי הוסיפה וטענה כי מכוח סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות") עומדת לה זכות עיכבון על המסמכים שהגיעו לידיה.
 
6. בדיון שנערך ביום 28.1.04 הסכימה כספי למסור את המסמכים לכונסי הנכסים על מנת שניתן יהיה למכור את האנייה תוך שבא כוחה, עוד"ד ספיר, מוסיף ומבהיר כי הסכמתו מותנית בכך ש"טענותינו בעניין זכות העיכבון, היקפו ושוויו יטענו לאחר מכירת האנייה ובטרם יחולקו כספי המכירה". הכונסים הסכימו לתנאי זה והמסמכים אכן נמסרו.
 
באותו יום אף נמכרה האנייה תמורת סך של 87,000 $.
 
7. העניינים המשיכו והסתבכו כאשר ימים ספורים לאחר מכירת האנייה, ובטרם נמסרה החזקה בה לרוכש, אירעה התנגשות בין האנייה לבין אניה אחרת בשם MV/SHENENDOOH HIGHWAY (להלן: "האנייה הפוגעת") ובשל הנזק הרב שנגרם לאנייה התגלעו מחלוקות עם הקונה. בסופו של יום הושג עם הקונה הסדר לפיו נוכה מסכום התמורה סך של 67,000 $ ומבטחת האנייה הפוגעת המציאה ערבות על סך של 70,000 $.
 
8. בעקבות הסדר זה עם הקונה הגישו הכונסים תביעה כנגד האנייה הפוגעת וכנגד רשות הנמלים (תיק ימאות 27/04). במסגרת הדיון בתביעה זו גובש הסדר פשרה בין כונסי הנכסים לאנייה הפוגעת ורשות הנמלים. ההסדר הובא לאישור בית המשפט (בש"א 158/04). בטרם מתן אישור ביקשתי לקבל את עמדת נושיה של האנייה לרבות כספי.
 
9. כספי הודיעה על התנגדותה להסדר המוצע (הודעה מיום 22.3.05). כספי העלתה טענות שונות כנגד ההסדר ובין היתר העלתה השגות לגבי תביעת אנשי הצוות, ההצדקה למספרם של אנשי הצוות שתפעלו את האנייה מרגע הכינוס ועד מכירתה, שכרם ועוד. כן טענה כספי שסכום הפשרה שהוצע, 55,000 $ אינו סכום ראוי ואינו משקף את הסיכונים והסיכויים הראויים בתיק.
 
עוד ביקשה כספי כי בית המשפט יכריע, בטרם אישור הסדר הפשרה בתיק 27/04, בטענותיה לעניין זכות העיכבון.
 
10. כונסי הנכסים מצדם טענו כי לכספי אין כל מעמד בתיק מאחר ואינה נושה של האנייה. כמו כן טענו כי לכספי אין כל זכות עיכבון ושבכל מקרה לא יוותרו בקופה כספים לחלוקה בהיקף שיספק את התביעות של הנושים המובטחים. לכן בהיותה של כספי לכל היותר נושה רגיל אין לקבל את עמדתה של כספי. לבסוף טענו הכונסים כי האניה אינה חייבת מאום לכספי.
 
11. לאחר מספר מפגשים בהם נעשה נסיון להשגת הסדר כולל נקבע כי טענת כספי לזכות העיכבון, תידון תחילה.
 
12. מטעם כספי הוגש תצהירו של העד, מר צוריאל שרגא. העד הינו ממנהליה של כספי. מתצהירו ועדותו עולה כי כספי עוסקת, בין היתר, כסוכנת המייצגת אוניות זרות הפוקדות את נמלי ישראל. לגרסתו כספי קיבלה פנייה של האנייה באמצעות אדם בשם ליאוניד, כדי שתשמש כסוכנות של האנייה. לשאלות מיהו אותו ליאוניד ומה מעמדו ותפקודו באנייה וכיצד מונה לייצגה, לא היתה לעד כל תשובה.
 
ההסכמה בין כספי לאותו ליאוניד היתה בעל-פה (עמ' 11). סוכם כי כספי תקבל שכר של 150 $ ליום עבור ייצוג האנייה בעת שהיתה בנמלי ישראל.
 
13. כספי טיפלה במספר נושאים עבור האנייה. בין היתר, שילמה עבור האנייה תשלומים לגורמים שונים, כמו תשלומים לבנקים, (נספחים ג'1 עד ג'3 לתצהיר) ותשלומים לרשות הנמלים. כספי גם גבתה עבור האנייה את דמי ההובלה מלקוחותיה. כך פעלה כספי במספר הזדמנויות בהן הגיעה האנייה לישראל.
 
14. בכל הנוגע למסעה האחרון של האנייה שבו נתפסה על ידי שלטונות המכס ולאחר מכן נעצרה בבית הדין לימאות. מבהיר מר צוריאל כי כספי גבתה את דמי ההובלה. אלו נגבו מספר ימים לאחר שהאנייה הגיעה לישראל והחלה לפרוק את מטענה (עמ' 12, שורה 22).
 
כספים אלו הוחזקו על ידי כספי עד שעל פי הוראותיו של ליאוניד, שימשו לביצוע תשלומים שונים ובהם תשלום לכונסי הנכסים מיום 15.9.03 ותשלומים לכיסוי הוצאות האנייה. מר צוריאל אישר כי את כל ההוצאות עד ליום 15.9.03 כיסתה כספי מתוך דמי ההובלה שנגבו על ידיה (עמ' 13). מר צוריאל הדגיש כי השאיר בידו סכום קטן- "קופה קטנה"- הואיל ולא ידע כמה זמן תישאר האנייה עצורה. כמו כן לא ידע להשיב האם כספי קיבלה את כל שכר הסוכנות עד לאותו מועד (שם שורה 27).
 
15. חוב השכר המגיע לאנייה הינו לתקופה שעד 31.1.04 שאז מונה עו"ד גלסברג ככונס הכנסים. לגבי החוב לרשות הנמלים מוסכם על הכל כי על הכונס לשאת בו ולכן הופחת סכום זה מתביעת כספי. הסכום הנדרש עבור תקופה זו משתנה בין המסמכים השונים. במכתב הדרישה ששלחה כספי ביום 15.1.04 (נספח ו' לתצהירו של מר צוריאל) צויין הסך של 13,365 $. בתצהיר נרשם הסך של 16,058 $ ואילו בסיכומי כספי מצויין הסך של 16,855 $.
 
16. מר צוריאל הצהיר שמיום תפיסת האנייה ואילך ניתק הקשר עם מר ליאוניד. עם זאת טען כי כל עוד לא הופסקו יחסי הסוכנות בהודעה של האנייה זכאי הסוכן לשכרו (עמ' 17-16).
 
17. מר צוריאל נשאל לגבי הפעולות שנעשו על ידי כספי כסוכנת האנייה לאחר שנתפסה והבהיר כי הוא אישית לא טיפל באנייה אלא נציג החברה בנמל אשדוד (עמ' 14). עם זאת הפנה מר צוריאל לחשבון הנמל ממנו ניתן ללמוד כי נעשו פעולות שונות כמו העתקת האנייה ממקום למקום בנמל, אספקת מים ועוד. בכל אלו, כך טען, טיפלה כספי. העד מאשר כי בשלב כלשהו ביקשה כספי להשתחרר ממחוייבותיה כסוכן האנייה. נשלחה הודעה לנמל אך לטענתו הנמל סירב לכך. אין בידי כספי כל ראיה על כך (עמ' 26).
 
18. גם לגבי נסיבות תפיסת המסמכים העיד מר צוריאל. לגרסתו נציג החברה בנמל אשדוד, מר אוחיון, התבקש על ידי משטרת הנמל לקחת את מסמכי האנייה. אין בידי כספי שמץ ראיה על בקשה כזו של משטרת הנמל. עוד הוסיף כי פרט לבקשת המשטרה היה לכספי אינטרס לקחת את המסמכים "כדי להגן על האינטרס שלנו". מר צוריאל טען כי משטרת הנמל ביקשה שהמסמכים ישארו אצל הסוכן (עמ' 15, שורה 6) על מנת שלא יהיו באנייה.
 
על פניו מדובר בטענה מוזרה שהרי אם נדרשו המסמכים למשטרת הנמל הרי המשטרה היתה פועלת כדין לתפיסתם ולא מבקשת מסוכן האנייה לשמור את המסמכים בידיו.ו
 
מכל מקום מר צוריאל העיד כי המסמכים ניתנו בהסכמה של רב חובל האנייה, אם כי לא הוא שקיבל את המסמכים.
 
19. חשוב לציין את תצהירו של רב החובל אשר לא נחקר. רב החובל סיפר כי נציגה של כספי בנמל, בשם אילן, ביקש ממנו את המסמכים רק על מנת לצלמם. הדבר היה בעת שהאנייה נתפסה ונעצרה בנמל. המסמכים נמסרו רק לצורך הצילום אך לא הוחזרו והקשר עם כספי נותק (סעיפים 4-2 לתצהירו).
 
20. סעיף 19 לחוק התרופות הוא הבסיס, לטענת כספי, לזכות העיכבון. סעיף זה קובע:
 
"קיבל הנפגע עקב החוזה נכס של המפר שעליו להחזירו, תהא לנפגע זכות עכבון, באותו נכס כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המפר עקב ההפרה".
 
מהותה של זכות העיכבון קבועה בסעיף 11 לחוק המטלטלין הקובע:
 
"(א) עיכבון הוא זכות על פי דין לעכב מיטלטלין כערובה לחיוב עד שיסולק החיוב.
(ב) עלה שווי המיטלטלין המעוכבים על שווי החיוב במידה בלתי  סבירה, זכאי החייב לשחרור מקצת המיטלטלין אם הם ניתנים להפרדה לחלקים.
(ג) החייב זכאי לשחרר את המיטלטלין מן העיכבון במתן ערובה מספקת אחרת לסילוק החיוב.
(ד) הוציא הנושה ברצונו את המיטלטלין המעוכבים משליטתו, יפקע העיכבון.
(ה) מקום שיש עיכבון במקרקעין, יחולו הוראות סעיף זה גם עליו; כן יחולו הוראות סעיף זה על עיכבון על פי הסכם, כשאין בהסכם הוראות אחרות לענין הנדון".
 
רואים אנו כי כדי שתקום לכספי זכות לעיכבון עליה להוכיח מספר תנאים:
 
א. קיומו של חוזה עם האנייה.
 
ב. הפרתו של החוזה.
 
ג. קבלת נכס "עקב החוזה".
 
ד. קיומו של חוב.
 
מוכן אני להניח כי בין כספי לאנייה היה חוזה סוכנות תקף, אף כי שאלה זו אינה נקיה מספקות, לאור העדר כל ראיה לגבי תפקידו וסמכותיו של אותו ליאוניד שעל פי הנטען התקשר בהסכם. כן מוכן אני להניח כי מהותו של ההסכם הינה כנטען על ידי כספי, ייצוג האנייה בפני ספקים ורשויות, תמורת קבלת שכר.
 
21. העיכבון הינו זכות לעזרה עצמית, דהיינו סעד עצמי שנועד לאפשר לנושה לממש את זכותו כלפי החייב בכוחות עצמו ללא צורך לפנות להתדיינות משפטית (ראה נ. זלצמן, עיכבון, עמ' 20-17; ע"א 1776/97 אאורליה ליבוביץ-בית מלאכה לתפירה נ. גדעון אוברזון-תעשיות אופנה (1976) בע"מ, פד"י נד(3) 49, 55; ע"א 79/89 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ (בפירוק), פד"י מו(3) 58, 62).
 
הוראות שונות בחקיקה האזרחית קובעת מצבים בהם קמה זכות העיכבון. כך למשל סעיף 5 לחוק הקבלנות, תשל"ד-1947; סעיף 9 לחוק השומרים, תשכ"ז- 1967 וסעיף 19 לחוק התרופות הנ"ל. הזכות לסעד העצמי של העיכבון אינה זכות כללית ומותנית בקיומם של התנאים השונים שנקבעו בחקיקה.

22. יש לזכור כי הדין אינו מכיר בסעד עצמי כללי. רק בנסיבות מיוחדות מוכן המחוקק להכיר בזכותו של נושה לסעד עצמי (ראה למשל ע"א 790/85 רשות שדות התעופה בישראל נ' ד"ר י. גרוס עוד, פד"י מד(3) 185, 211).
 
כאשר עסקינן בזכות העיכבון של קבלן, שומר או כל נותן שירותים אחר, אחד הנימוקים להענקת הזכות לסעד העצמי של עיכבון הינו הבטחת חיי מסחר שוטפים. נותן שירותים אשר יידע כי שכרו מובטח, יוכל להפחית מהשכר, יחסך הצורך במתן בטוחות, רישום שיעבודים וכדומה.
 
הדבר יאפשר מהירות רבה יותר בהתקשרויות, במיוחד מקום שבעל הנכס מבקש טיפול יעיל ומהיר (כמו תיקון על ידי קבלן).
 
נימוק אחר הינו כי אך טבעי הוא שנושה המחזיק כדין נכס של החייב ישמרו בידו עד לגביית חובו (ראה ע"א 790/85 הנ"ל) . נימוק זה יכול להצדיק את הוראות סעיף 19 לחוק התרופות, אולם ברי שאינו ישים מקום שהנכס המעוכב הגיע לידי הנפגע שלא כדין. על הענקת זכות העיכבון לנפגע עקב הפרת חוזה נמתחה ביקורת, במיוחד נוכח העובדה שזכות העיכבון מאפשרת לנושה לזכות בעדיפות על פני נושים אחרים (ראה זלצמן הנ"ל עמ' 116).
 
23.הכונסים טוענים בעיקר כנגד התקיימותם של שני תנאים להקמת זכות העיכבון בידי כספי, לא קיים חוב, והמסמכים לא הגיעו לידי כספי "עקב החוזה". די בכך שאחד משני תנאים אלו לא התקיים כדי לדחות את טענת כספי.
 
24. השאלה הראשונה אותה ראוי לבחון הינה האם המסמכים הינם "נכס בר עיכוב", דהיינו האם מדובר בנכס שהגיע לידי כספי "עקב החוזה".
 
25. הרציונאל שעומד מאחורי מתן הזכות לסעד עצמי של עיכוב נכסים, מחייב קיומה של זיקה בין הנכס לבין נשוא החיוב. בדינים השונים נקבעו זיקות שונות. כך למשל בחוק חוזה קבלנות רשאי הקבלן לעכב רק "נכס שמסר לו המזמין לביצוע מלאכתו או למתן שירותו" (ראה א. זמיר, חוזה קבלנות, פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג. טדסקי, עמ' 564 והביקורת שם). חוק השומרים קובע את זכות השומר לעכב בידיו רק נכס שנמצא בידיו "עקב השמירה" (ראה ש. לרר חוק השומרים, פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג. טדסקי עמ' 350-353). סעיף 12 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965 מקנה לשולח זכות עיכבון על נכסים "שבאו לידיו עקב השליחות" (ראה א. ברק, חוק השליחות, כרך ב', עמ' 1162-1164) סעיף 8(ג) לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979, מכיר בעיכבון על נכסי הנאמנות בלבד וכדומה.
 
26.חוק התרופות קובע זיקה כללית יותר- "עקב החוזה". משמעות הזיקה הנדרשת הינה כי כל נכס שניתן במסגרת היחסים החוזיים הינו נכס בר-עיכוב, לרבות נכסים שלגביהם קמה חובת השבה בעקבות הפרת ההסכם כולל נכסים וכספים המבטאים את שוויו של הנכס שהתקבל עקב החוזה ושאותו יש חובה להשיב (ראה ד. קציר, תרופות בשל הפרת חוזה, כרך ב', עמ' 1099-1101, זלצמן הנ"ל, עמ' 198).
 
27. פרופ' זלצמן בספרה מביעה את הדעה כי פרשנות הביטוי "עקב חוזה" בסעיף 19 הנ"ל צריכה להיות מצומצמת וסוברת כי יש לקבו  שהעיכבון יחול רק על נכס שהתקבל "כחלק מן התמורה החוזית או לצורך ביצוע עבודה או שירות בנכס או בקשר לנכס שהתחייב ליתן למפר על פי החוזה" (עמ' 117). לדעתה רק בנסיבות מצומצמות אלו ניתן לומר כי לחוב "זיקה" לנכס הנובעת מהחוזה.
 
28. בשים לב לנקודת המוצא הנ"ל ברי כי העיכבון לא יחול על כל נכס שהגיע לידי הנפגע שלא כדין (זלצמן הנ"ל, עמ' 72, עמ' 122).
 
גישה זו ולפיה רק ההחזקה כדין בנכס המעוכב תזכה את הנפגע בסעד העצמי מתיישבת גם עם עקרונות הסעד העצמי שנקבעו בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (לעניין ההשוואה בין הסעדים ראה ע"א 790/85 הנ"ל, עמ' 211). כידוע קובע חוק המקרקעין כי אפילו לבעלים אין זכות לסעד עצמי כדי לתפוס החזקה וכי הזכות לסעד עצמי, במגבלות החוק, נתונה רק למי שהחזיק במקרקעין כדין (סעיף 18 לחוק המקרקעין).
 
29. מהראיות כפי שפורטו לעיל דומה שכספי לא החזיקה במסמכים כדין. לגרסת מר צוריאל נטלה כספי את המסמכים על פי הוראות המשטרה ורק כדי להגן על האינטרס שלה. אין בפניי שמץ ראיה על הוראה או צו של משטרת ישראל המורה לכספי לתפוס את המסמכים. מר צוריאל בעצמו לא טען כי קיבל את ההוראה אלא נציג של החברה בנמל הוא שקיבל את ההוראה אך הנציג לא הגיש תצהיר ולא זומן לעדות. יתירה מזו, על פניו אין כל הגיון בטענה שהרי מדוע משטרת ישראל תורה לסוכן לתפוס את מסמכי האנייה. גם אם היה צו לתפיסת המסמכים היתה המשטרה עושה שימוש בסמכויותיה ותופסת אותם. סוכן האנייה אינו שליח של משטרת ישראל והטענה כאילו הסוכן פעל בשם המשטרה או על פי הוראותיה נראית בלתי מהימנה ובלתי סבירה. אציין כי גרסת העד בבית המשפט סותרת את גרסתו בתצהיר, בעוד שבבית המשפט סיפר העד כי המסמכים נתפסו בהוראות המשטרה, הרי שבתצהיר טען כי נדרש להציג את המסמכים למכס (סעיף 18). כן טען כי החזקת המסמכים הינה נוהג נפוץ אצל סוכנים אך בעדותו הבהיר כי זהו הנוהל אצל כספי רק כשהאנייה "מסתבכת" (עמ' 15, שורה 4), משמע אין ליתן אמון בגרסת העד בתצהיר, גרסה שנסתרה על ידו בעדות.
 
ככל שהמסמכים נתפסו להבטחת האינטרסים של הסוכן, ברי שהדבר לא נעשה "עקב החוזה". לא הובאה שום טענה כי לצורך ביצוע התחייבויותיה בחוזה הסוכנות היה על כספי לקבל את המסמכים, לבצע בהם פעולות כלשהן וכדומה.
 
30. דומה שבנסיבות המקרה סביר יותר להניח כי כספי קיבלה לידיה את המסמכים בתחבולה; בין אם נטען שהינם דרושים לצילום או לכל טעם אחר, וכשהגיעו המסמכים לידיה, החליטה להחזיקם כדי להבטיח את שכרה. צריך עוד לזכור כי כספי קיבלה את המסמכים ככל הוראה בחודש אוגוסט 2003 (ראה תצהיר רב החובל, סעיף 2, ומנגד טענות מר צוריאל כי אינו זוכר את המועד, עמ' 15, שורה 16). באותה עת החזיקה כספי בדמי ההובלה שגבתה עבור האנייה. כספי אף קיזזה את חובות האנייה וביום 15.9.03 העבירה דמי ההובלה (למעט יתרה ששמרה לעצמה בסך של כ-1,000 $). משמע, המסמכים לא הוחזקו להבטחת חוב קיים אלא ככלי ליצירת לחץ בעתיד על האניה או הכונסים לתשלום שכרה של כספי.
 
31. מן האמור מתחייבת המסקנה כי המסמכים לא הוחזקו על ידי כספי "עקב החוזה" ולא הוחזקו כדין. מכאן שהמסמכים לא היו נכס בר-עיכוב.
 
בכך ניתן היה לסיים את ההחלטה אך אוסיף מספר הערות לעניין החיוב.
 
32. כספי טוענת כי היתה זכאית לתשלום עבור שכר הסוכן לתקופה שמיום 15.9.03 ועד מינוי כונס הנכסים ביום 30.12.03. כפי שראינו קשה להבין את החשבון שעבר כספי. יתרה מזו מר צוריאל אישר כי כספי חייבת לאנייה כ-1,000 $. יתרת דמי ההובלה, וסכום זה לא הופחת מחשבונותיה. אלא שבכך לא די. בחודש אוגוסט 2003 נתפסה האנייה על ידי המכס ולאחר מכן אף נעצרה על ידי בית משפט זה.
 
33. סעיף 203(א) לפקודת המכס מקנה למנהל המכס סמכות להטיל קנס על האנייה ובעליה בגין ביצוע עבירות על הפקודה וסעיף 203(ב) קובע כי "מותר לעצור את האנייה עד שישולם הקנס או עד שתינתן ערובה לשילומו".
 
האנייה נשוא הדיון נעצרה ונתפסה על ידי המכס ביום 14.8.03. על פי סעיף 203א' הגישה האנייה בקשה לבית משפט השלום לשיחרורה וזו נדונה בבש"א 16445/03. ביום 21.12.03 נדחתה בקשת האנייה לביטול צו המעצר שהוטל על פי פקודת המכס.
 
34. מר צוריאל מאשר בתצהירו כי לכספי היה ידוע על תפיסת האנייה על ידי המכס (סעיף 17לתצהיר). כן הינו מאשר שידע כי מאמציהם של בעלי האנייה לשיחרורה נכשלו (סעיף 21).
 
יוצא שמיום תפיסתה היתה האנייה בשליטת המכס ויצאה משליטת בעליה. למעשה מאשר מר צוריאל כי נותק כל קשר בין כספי לבין האנייה או בעליה. למעשה מיום תפיסת האנייה לא נותרו לכספי כל תפקידים כסוכנת האנייה שהרי האנייה חדלה מלתפקד. כל הפעולות שנדרשו לשם טיפול באנייה ובצוות היו מאותו מועד באחריות מנהל המכס. לא היה כל צורך בשירותי סוכנות נוספים.
 
35. מר צוריאל לא ידע להעיד אילו שירותים העניקה כספי לאנייה לאחר תפיסתה על ידי המכס. לגישתו די בכך ששלטונות המכס סרבו לשחררה ממעמדה כסוכן כדי להכיר בזכותה לשכר אלא שאין בפניי שמץ ראיה כי שלטונות המכס אכן דרשו מכספי לשמש כסוכן. ניתן ללמוד מתשובותיו של מר צוריאל על עמדתה של כספי באומרו כי כל עוד לא פוטר מתפקיד הסוכן הוא זכאי לשכר (עמ' 16, שורה 27; ועמ' 17, שורה 1). על פניו מרגע שהאנייה עברה לשלטונות המכס, עם הצו לתפיסתה מכוח סעיף 203(ב) לפקודת המכס, נותק הקשר החוזי בין כספי לאנייה. תפיסת האנייה צריכה להתפרש כמו פיטורי הסוכן שהרי מרגע התפיסה לא נדרשו יותר שירותים של הסוכן. במסגרת יחסי הסוכנות. ייתכן כי לאחר תפיסתה ומעצרה של אניה ימשיך הסוכן לספק שירותים עבור בעלי האניה או גורמים אחרים המעוניינים בה ובשחרורה אך אלו אינם שירותים הניתנים לאניה.
 
36.כצפוי בשלב זה ערכה כספי חשבון מסודר, קיזזה את המגיע לה מדמי ההובלה שבידיה והחזירה את היתרה. בכך הסתיימו כל היחסים החוזיים בין כספי לאנייה. מאותו מועד לא רק שלא היה כל צורך בשירותי סוכנות לאנייה, כספי אף לא נתנו שירותים כאלו ומר צוריאל לא ידע להעיד על פעולות כלשהן שביצעה כספי עבור האנייה. העד הסתפק באמירות כלליות בלא שהציג שמץ ראיה על פעולות שבוצעו עבור האנייה. נציגה של כספי בנמל אשדוד אף לא בא לעדות.
 
37.בשים לב לאמור דומה שכספי לא השכילה להצביע על זכותה לקבלת תשלום כלשהו מהאנייה או מבעליה עבור שירותים שניתנו לאנייה ומכאן שלא הרימה את הנטל להוכיח כי קיים חוב שלהבטחתו היה מקום לעכב את המסמכים.
 
38.בטרם אסיים יש להתייחס גם לטענת הסמכות העניינית שהועלתה על ידי כספי. טענה זו תמוהה בעיני שהרי כספי היא שפנתה לבית משפט זה והתנגדה לתשלום החובות לנושי האנייה בטענה כי היא נושה של האנייה שלטובתה עומדת בטוחה. בית הדין לימאות הוא הערכאה המוסמכת לדון בתביעות למימוש שיעבוד כנגד האנייה, להורות על מעצר ומכירת האנייה ולהורות על חלוקת דמי המכר בין הנושים.
 
בשאלה אם בית המשפט היה מוסמך להורות לכספי למסור את המסמכים לכונסים אם לאו, אין צורך לדון שהרי כספי התייצבה לדיון והסכימה למסור את המסמכים, כפוף לטענתה בדבר זכות העיכבון.
 
בשולי הדברים אעיר כי בית המשפט לימאות מוסמך ליתן הוראות לכונסי הנכסים ועל פניו במסגרת זו יש בסמכותו לדון גם בתביעות כנגד צדדי ג' במסגרת בקשת למתן הוראות .
 
39.בשים לב לאמור הנני דוחה את טענת כספי לעניין זכות העיכבון וקובע כי לכספי לא עמדה זכות שכזו. הואיל ולכספי לא מגיע גם כל תשלום מהאנייה הרי שאין לה כל מעמד לעניין אישורו של הסדר הפשרה המוצע.
 
כספי תשלם לכונסים הוצאות ההליך בסך של 3,000 ₪ + מע"מ. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
 
40.אני קובע דיון כדי לברר את הבקשה לאישור הסדר הפשרה בתיק 27/04 ליום 25.7.05 בשעה 9:00.
 
לדיון יתייצבו הכונסים וכן הנתבעים בתיק 27/04.
 
המזכירות תודיע לב"כ צדדים בפקס, וכן לבעלי הדין בתיק ימאות א 27/04.
 
ניתנה היום י"א בתמוז, תשס"ה (18 ביולי 2005) בהעדר הצדדים.
 
רון סוקול, שופט

שם הקלדנית: סיגל. ה.

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה