מה ניתן לחדש בצילם של שני ענקים (ויצא תשע"ה) לאחר שיעקב יוצא מבאר שבע לחרן מתגלה אליו ה': "אני ה' -להי אברהם אביך ו-להי יצחק. הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". להתגלות זו - אופי מכונן. יש…
מה ניתן לחדש בצילם של שני ענקים (ויצא תשע"ה)
לאחר שיעקב יוצא מבאר שבע לחרן מתגלה אליו ה': "אני ה' -להי אברהם אביך ו-להי יצחק. הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". להתגלות זו - אופי מכונן. יש בה את מוטיב הראשוניות, שהרי זו ההתגלות הראשונה של ה' אל יעקב, וככזו היא מסמנת את נקודת ההתחלה, שביחס אליה נבחן ונמדוד את ההתפתחויות שיופיעו בעתיד.
ואכן יריית הפתיחה מסמנת כיוון ברור: היא יוצרת זיקה בלתי צפויה בין יעקב לבין סבו – אברהם, תוך דילוג על יצחק. ה' מתגלה ליעקב כ-להי אברהם אביו (!) וכ-להי יצחק ("אני ה' -להי אברהם אביך ו-להי יצחק"). אמנם הלשון "אביך" סובלת גם פרשנות של "אבי אביך", אך עדין ההצמדה של הקרבה המשפחתית דווקא אל אברהם ולא אל יצחק ("-להי אברהם אביך" אל מול "-להי יצחק"), יוצרת זיקה וקירבה בין יעקב לאברהם דווקא. הזיקה מודגשת על רקע מטבע הלשון שבורך בו יעקב "ונברכו בך כל משפחות האדמה", אשר מופיע גם אצל אברהם אך אינו מופיע אצל יצחק. תופעה זו של זיקה וקשר בין אברהם לבין יעקב הורחבה ובוארה היטב על ידי הרב יונתן גרוסמן במאמרו מאיר העיניים במגדים כז (ובגרסה מקוצרת: http://www.etzion.org.il/vbm/archive/4-parsha/07vayetz.rtf), ואנו נבקש לתת גוון נוסף לדברים.
בהתגלות הראשונה של ה' ליעקב - מעבר ליצירת הזיקה שבין אברהם ליעקב - קיים חידוש רב בכל הנוגע לעיתוי שבו היא ניתנה, דהיינו - לאחר קבלת ההחלטה לעזוב את ארץ כנען ולא לפניה. נזכיר: בהוראת רבקה אמו, ולאחר מכן גם יצחק אביו - עוזב יעקב את ארץ כנען ויוצא לחרן, כאשר ההחלטה לעזוב את ארץ כנען נובעת מהחשש מנקמת עשו, ומתלווית אליה גם תכלית של מציאת אשה בחרן. איך שלא נציג את הדברים, יעקב הוא זה שעושה את הצעד הקיצוני - לעזוב את ארץ כנען - בהעדר ציווי -להי, ועם עשיית צעד זה מגיע קול ה' ומאשרהו, באותה התגלות שהבאנו בתחילת דברינו. אם נשווה אופן התנהלות זו לאירוע המקביל אצל אברהם נעמוד באופן מיידי על השוני, שהרי היה זה ה' שהורה לאברהם לעזוב את חרן וללכת לארץ כנען. לקול ה' שניתן לאברהם לפני צאתו מחרן לארץ כנען היה אופי מכונן ולא אופי מאשר, בשונה מהאירוע המקביל אצל יעקב.
זהו, בעינינו, בנין אב להתנהלותו של יעקב: אם נבחן את המשך התגלויותיו של ה' ליעקב נראה שתמיד קדמה להתגלויות אלו קריאת מציאות או הבעת עמדה על ידי יעקב, שקול ה' שימש להן כהד מאשר. לעיתים האישור ניתן מיד וכביטוי לשאיפתו הבלתי מובעת של יעקב, ולעיתים האישור ניתן כעבור זמן, אך תמיד – היה זה יעקב היוזם הראשוני ודבר ה' בא בעקבותיו. הנה הדוגמאות המוכיחות: לאחר שיעקב צבר רכוש רב אצל לבן, חש יעקב שהקרקע נשמטת תחת רגליו ("וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום"), ורק אז מגיעה ההתגלות של ה' ליעקב "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך". במקרה אחר, לאחר שיעקב נפרד מלבן בגלעד, והלך לדרכו, הוא רואה את מחנה -להים, אך זאת רק לאחר היציאה לדרך ולא קודם לכן (וזאת חרף העובדה שה' היה נוכח בסיפור זה באופן ברור – הוא התגלה קודם לכן, אך לא ליעקב אלא ללבן, בחלום הלילה). ועוד: ה' מורה ליעקב לעלות בית אל ולבנות שם מזבח, אך ציווי זה נאמר כהד מאוחר לאותו נדר של יעקב "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית -להים". וכמובן, יעקב מחליט לרדת למצרים לראות את יוסף בנו, ורק לאחר קבלת ההחלטה מתגלה ה' ליעקב ואומר לו "אל תירא מרדה מצרימה".
גם אברהם וגם יעקב עמדו בפני פרשות דרכים קשות ומורכות ביותר, אלא שיעקב חידש דרך שונה בתכלית מדרכו של אברהם, ועל כן הדמיון שביניהם הוא ניגודי: בעוד שהמציאות במקרים רבים היתה דומה, כפי שמציין יפה הרב גרוסמן במאמרו הנ"ל - פרידה מהמולדת, ריב אחים (לוט, עשו), שינוי השם (אברהם, ישראל), פרידה מהבן (ישמעאל, יצחק, יוסף, בנימין) – הרי שאופן ההתנהלות היה שונה. בעוד שאצל אברהם יצר צו ה' את המציאות ואת התגובה לה, ואברהם, בכוח אמונתו, העז לעשות את הקפיצה האדירה ולשלם את המחיר, הרי שאצל יעקב – התגובה למציאות עוצבה על ידו, וצו ה' נתן את האישור לכך. יעקב מהווה בנין אב להתנהלותו של האדם המאמין הנפגש אל מול המציאות: עליו להישיר פניו למציאות ולהתמודד איתה על בסיס הבנתו אותה, וההתגלות וסייעתא דשמיא – אם יהיה ראוי לכך כיעקב – יבואו בסופו של דבר.