ויחי - המהלך להצלת משפחתו של יוסף (תשע"ג)

החלטתו של יעקב להכיר בשני נכדיו – מנשה ואפרים – כבניו ("ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים... לי הם, אפרים ומנשה – כראובן ושמעון יהיו לי") הינה נועזת חסרת תקדים. האם לא היה די ליעקב בכל הטרגדיה של מכירת יוסף למצרים ששוב הוא נותן העדפה ליוסף ומכיר בו כשני בנים ולא רק כבן אחד?

גם המסגרת שבה יעקב מודיע ליוסף על העדפה זו, וההנמקה שיעקב נותן להחלטתו, נראים תמוהים: "ויאמר יעקב אל יוסף א-ל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען, ויברך אותי. ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים, ונתתי את-הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם.ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה – לי הם, אפרים ומנשה - כראובן ושמעון יהיו לי... על שם אחיהם ייקראו בנחלתם. ואני בבואי מפדן מתה עליי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת-ארץ לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם". ואנו שואלים - מה הקשר בין הבטחת ה' בענין הפריה ורביה להעדפת שני בניו של יוסף, ומה הקשר בין מותה של רחל להעדפה זו?

פרשתנו מספקת לנו כמה אינדיקציות לכך שהקשר בין יוסף ובני ביתו לבין משפחתו המורחבת - אביו ואחיו -  היה מורכב, ואולי גם רעוע. ראשית, אנו קוראים מספרת על חששם של אחי יוסף לאחר מות אביהם יעקב: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו". אמנם, בסופו של דבר, הענין מסתיים באופן חיובי ("ויאמר אליהם יוסף... אל תיראו... וינחם אותם וידבר על לבם"), ובכל זאת, הסיטואציה עצמה קשה ביותר – כיצד זה קרה, שעדין, לאחר שבע שנה שכל בית יעקב נמצא במצרים – האחים חוששים לנקמתו של יוסף? האם לא ניתן היה להתפייס במשך שבע עשרה שנה? כיצד יוסף נתן לעניינים להתדרדר לשפל כל כך קשה?

שנית, פרשתנו מרמזת על מימד מסוים של חוסר אמון בין יעקב ליוסף - בין אב לבן - בכך שיעקב התעקש שיוסף יבטיח לו שהוא לא יקבור אותו במצרים, ואף לא הסתפק בהבטחה אלא דרש שבועה. תקדים של שבועה שכזו מצינו ביחסים שבין אברהם לעבדו זקן ביתו, בענין המסע לחרן למציאת אישה ליצחק, אבל לא ביחסי אב ובן,  גם לא בעת הורדת בנימין למצרים.

שלישית, ומתוקף הנסיבות, יוסף ומשפחתו גרים בקרית המלוכה, ואילו משפחתו יושבת בארץ גושן. יוסף ממלא אמנם את חלקו, והוא מכלכל את המשפחה היטב "לחם לפי הטף", אך הוא אינו יושב בקרב משפחתו ואינו מתערה בה. הוא מתאים מאד לשמש כמנהיג הכלכלי של מצרים, אך, למרבה ההפתעה, אינו משמש כמנהיג המשפחה (ואכן יהודה ולא יוסף התברך בברכת ההנהגה של "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו").

את כל זה רואה יעקב. היו ליעקב שבע עשרה שנה כדי לחקור את הענין היטב ולהגיע למסקנה קשה ומטרידה: אם הוא (יעקב) לא יקום יעשה מעשה נחוש – משפחתו של יוסף תאבד לעדי עד; היא לא תתמזג עם יתר המשפחה ולא תתחבר אליה.

לפיכך נוקט יעקב במהלך מדהים, וחסר תקדים, שנועד להציל את משפחתו של יוסף. הוא לוקח את שני בניו של יוסף, מנשה ואפרים, ומחזיר אותם למשפחה במעמד של ראובן ושמעון ("ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים.. – לי הם. אפרים ומנשה – כראובן ושמעון יהיו לי").  באמצעות כך יעקב מדלג על יוסף, שעלה מעלה מעלה וכבר ניתק ממשפחתו, ומחזיר את שני הבנים במעמד עצמאי, ללא קשר ליוסף. ואולם, על מנת להבהיר כי מדובר כאן במעמד רגיל של הבנים החדשים ולא במתן מעמד בכורה לצאצאי יוסף (כמו זה שהיה מתוכנן בשעתו ליוסף, בנה בכורה של רחל – כפי שהסביר הספורנו שעשיית כתונת הפסים נועדה להכריז על מנהיגותו של יוסף) גם אם בפועל הם מקבלים חלק מצרפי גדול יותר, מושווים אפרים ומנשה לראובן ושמעון – לאותו בכור שנדחה, ולאותו בן שני שסיבך את אביו בענין שכם. באמצעות מהלך זה מציל יעקב את בני יוסף, ומחזיר אותם למשפחתו.

את התובנה המעמיקה הזאת מעביר יעקב ליוסף בשני הדימויים שהובאו בתחילת דברינו. יעקב מסביר ליוסף שה' הבטיח לו כי הוא יהפוך לקהל עמים, אך המשך המצב הקיים בכל הנוגע לנתק שבין משפחתו של יוסף ליתר האחים אינו מאפשר זאת. לפיכך  - כך מסביר יעקב ליוסף – הוא חייב לעשות את המעשה הדרמטי של צירוף אפרים ומנשה לבניו, במעמד שווה, כדי לגשר על הנתק. יעקב גם מסביר ליוסף שהוא כבר חווה ניתוק פרידה בטרם עת מאשתו האהובה רחל, שמתה בלידתה ולא האריכה ימים, ולא העמידה לו צאצאים רבים, דבר המציב כלפי יעקב ויוסף צו ברור והחלטי – למנוע הישנות מקרה של איבוד חלק מהמשפחה.